מדברי ד"ר ירמיה לובש, יו"ר ומייסד "ערוגות":

"נולדתי למשפחה שברחה מגרמניה בשנת 1939-1940 והגיעה לארגנטינה מחוסרת כל. שם הורי התחילו שוב- מאפס. אימי למדה תואר של אחות וקינסיולוגית, ואבי רופא. גדלתי בבית פתוח בו כל אדם התקבל בסבר פנים יפות. הורי הקדישו את עצמם הן למשפחה והן לחברה. פעילויות רבות נזקפות לזכותם כמו הקמת בית ספר יהודי ברמה גבוהה בבואנוס אירס בשם "תרבות", בו למדתי. מהורי ינקתי את חשיבות העזרה ליחיד כמו גם לחברה ולמדתי מהם כיצד ליישם זאת בפועל.

בשנת 1977 סיימתי את לימודי כרופא ועליתי עם אשתי שרון לישראל. כאן התמחיתי ברפואת ילדים בבית חולים, ולאחר שסיימתי התחלתי לעבוד כרופא בקהילה – בעיקר בקהילה החרדית בחיפה. הייתי אחד מהרופאים הבודדים בישראל שקיבל מטופלים מכל קופות החולים, וכך קיבלתי תמונת מצב רחבה ומדוייקת אודות בעיות משפחתיות וחברתיות רבות שלא היו מטופלות. חיכיתי לזמן המתאים בו אוכל להתחיל לפעול בהתאם לתוכנית שהחלה להתגבש בראשי.

בשנת 1988 קיבלתי במרפאתי משפחה חדשה שהגיעה לעיר. התברר לי שלאם, פנינה ברקוביץ' שמה, ישנה תעודת הוראה עם התמחות בחינוך מיוחד. הצעתי לה להיות שותפה לתוכניתי להקים מסגרת עבור ילדים עם ליקויי למידה מהמגזר החרדי. מאז ועד היום, פנינה היא המנהלת הפדגוגית של "ערוגות" והיא עושה הכל על מנת לקדם את הילדים מבחינה מקצועית. אני, מתוקף תפקידי כיו"ר ומנהל, מקדם רעיונות חדשים, דואג לתרומות ולמימון כספי ומשקיע אנרגיות רבות על מנת להמשיך ולפתח את "ערוגות" ולעזור דרכו לילד היחידי, למשפחתו ולחברה כולה.

ביצענו מספר מהפכות: ערכנו מהפך תודעתי בקרב האוכלוסייה החרדית בחיפה שנרתעה מלשלוח ילדים עם בעיות למידה לטיפול. הסברנו להם את חשיבות הטיפול והאבחון המוקדם, המשפיע על תוצאות הטיפול ועל עתידו של הילד. הצלחנו בגדול! בתחילה רוב הילדים המטופלים היו בגילאי 10-16 שנים עם קשיים משמעותיים בלמידה, ולאט לאט החלו ילדים צעירים יותר להגיע, עד שכיום גיל  הילדים המגיעים למרכז נע סביב 6 שנים.

בהמשך פתחתי מעון טיפולי משולב בו משולבים ילדים עם בעיות התפתחות. ילדים אלו זוכים וגדלים בסביבה נורמטיבית- עם ילדים בעלי התפתחות תקינה, ומקבלים טיפולים במסגרת המעון.

לאחר מכן עשינו מהפכה נוספת: בחיפה לא היו גני חינוך מיוחד עבור האוכלוסייה החרדית. ילדים מתקשים שהגיעו לגיל גן- נשלחו לגן רגיל. כתוצאה מכך לא די שהילדים לא התקדמו, חמור מכך- הם נסוגו. אנו הקמנו את הגן הראשון לילדי החינוך המיוחד בחיפה עבור האוכלוסייה החרדית . לאחר ההצלחה שנרשמה בגן הראשון, פתחנו עוד שני גנים עבור ילדים בעיות התפתחות שונות ושלושתם נמצאים בתפוסה מלאה כל העת.

לאורך כל השנים, חלק ניכר מהמשאבים הופנו כלפי כלל האוכלוסיה, לא רק החרדית;  פתחנו מועדון עבור בנות עולות מברית המועצות, רובן ממשפחות חד הוריות, במטרה להגן עליהן מהסביבה מלאת האלימות והסמים, שאפיינה את איזור מגוריהן. נתנו להן באופן קבוע עזרה בהכנת שעורי בית, ארוחה חמה וערכנו להן טיולים מידי פעם. כיום, אנו מעניקים טיפולים ללא כל תשלום, לילדים בני העדה האתיופית. אנו שולחים מורות לבתי ספר בו הם לומדים כדי לקדם אותם ולשלב אותם כשווים בחברה ישראלית. אנו מטפלים גם בילדים במעון לנשים מוכות, בו אנו מאבחנים אותם ועוזרים להם בלמידה כדי לשלב אותם בחזרה בבי"ס ובחברה החדשה אליה הם יגיעו בהמשך.

הרשימה ארוכה. יש דברים שנפתחו ולאחר תקופה הופסקו בגלל חוסר תקציב.

אני ממשיך לעבוד כרופא בקהילה. אני ממשיך לעבוד במרכז "ערוגות" כמו תמיד באופן התנדבותי ואני מרגיש שאני המרוויח מכולם: את החיוך של הילד שהצליח, את השמחה של המשפחה שרואה את השינויים לטובה….. כל זה נותן לי אושר וכוח להמשיך במסע ועל כל זה אני מודה להורי שלימדו אותי וגידלו אותי למי שאני כיום, לאשתי ולמשפחתי שעומדים מאחוריי כל העת, ולקדוש ברוך הוא שנתן ונותן לי את היכולת לתת".